THE MOUNTAINS OF SPAIN (poem) - Tahel Frosh - Israel

הרי ספרד

אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת מַה שֶּׁלֹּא יִתָּכֵן
כִּי יֵשׁ מִי שֶׁמְּדַבְּרִים עַל כֶּסֶף בְּאִינְטִימִיוּת
מִי שֶׁמַּעֲבִירִים בִּזְרָמִים חוּשָׁנִיִּים כֶּסֶף
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֲקַבֵּל
וַאֲנִי מַקְשִׁיבָה לַקּוֹל הָאוֹמֵר, מָכַרְנוּ בְּמִילְיוֹנִים
אֲנִי מַקְשִׁיבָה לְעֵינֵי הַמַּתֶּכֶת הַתְּכֻלּוֹת

וּבַבַּיִת חוֹשֶׁבֶת, מִשְׁקָפַיִם יָפִים עוֹלִים אֶלֶף שֶׁקֶל
וְחוֹשֶׁבֶת גַּם, בְּיוֹם רְבִיעִי בְּלִשְׁכַּת הַתַּעֲסוּקָה
אנִּיחַ אֶצְבַּע בְּמִסְגֶּרֶת הָאֶצְבַּע וְעַיִן
אֶלֶקְטְרוֹנִית אֲדֻמָּה תִּתְפֹּס אֶת קַוַּי
וְהַמְּכוֹנָה תּוֹצִיא תַּדְפִּיס
וְתֹאמַר לִי: לְכִי לָךְ
.אֵין עֲבוֹדָה. וַאֲנִי אֶשְׂמַח

לֹא, אֵין זֶה יִתָּכֵן
שֶׁמּוּל הַכֶּסֶף רֹאשִׁי יָפֶה
כְּרֹאשָׁהּ שֶׁל רוֹזֶנֶת
רוּסִיָּה שֶׁיָּרְדָה מִנְּכָסֶיהָ
לְפֶתַע, בְּאִישׁוֹן לַיְלָה, בְּאִבְחָה

וְשׁוֹתָה תֵּה בְּקַנְקַן, וְאוֹכֶלֶת פֵּרוֹת יְבֵשִׁים
וְשׁוֹכֶבֶת פְּרַקְדָּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת בְּיוֹם בַּחֲלוּקָהּ הַיָּשָׁן
הַקָּרוּעַ וְקוֹרֵאת רוֹמָנִים אנְגְּלִיִּים עַל נָשִׁים
.אנְגְּלִיּוֹת שֶׁהַגּוֹרָל עוֹמֵד לְהֵיטִיב אִתָּן

אֵין זֶה אֶפְשָׁרִי שֶׁאֲנִי מְגַלָּה
בְּעַצְמִי סֵרוּב עָמֹק, בְּסִיסִי
לַחְשׁבֹ עַל כֶּסֶף, לְתַמְחֵר, לִרְצוֹת
לַעֲבֹד בִּשְׁבִילוֹ. זוֹ קְלָלָה

וְאִמִּי הוֹרִישָׁה לִי אוֹתָהּ
עִם נְטִיָּתִי הַפּוֹתָה אחַר תַּעֲנוּגוֹת אֶסְתֵטִיִּים
,וְהַצִּמּוּד הָארוּר שֶׁבֵּין יָקָר וְיָפֶה
וּבִכְלָל נְטִיָּתִי אחֲרֵי קָפֶה שֶׁמַּגִּישִׁים לִי
.בְּבָתֵּי קָפֶה, וְאחֲרֵי מַאֲפִים, וְאחֲרֵי שִׂמְלוֹת תַּחְרָה

כָּל זֶה לֹא יִתָּכֵן כְּלָל
שֶׁיִּדְחֶה מַחְשָׁבוֹת עַל אהֲבָה וְעַל
עֹנֶג מִינִי וְעַל רְצוֹנִי לִנְשֹׁם אֲוִיר
שֶׁאֲחֵרי הַגֶּשֶׁם, עַד כְּדֵי כָּךְ
שֶׁאֶהְיֶה מְמֻסְגֶרֶת בְּסֵפֶר
שֶׁכּוֹתַרְתּוֹ: לֵילוֹת קוֹקָאִין
וְאֶכְעַס כְּשֶׁאֶקְרָא עַל אֲנָשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם

כֶּסֶף, כָּל כָּךְ הַרְבֵּה כֶּסֶף
שֶׁהֵם יוֹצְאִים לְהָרֵי סְפָרַד
וְחַיִּים בַּשֶּׁמֶשׁ בְּוִילוֹת יֻקְרָתִיּוֹת
.בַּגִּיל הַצָּעִיר שְׁלֹשִים וּשְׁמוֹנֶה

אֵיךְ זֶה יִתָּכֵן
שֶׁבִּמְקוֹם לִשְׁכַּב בֵּין הָרֵי סְפָרַד אֲנִי
חוֹשֶׁבֶת עַל כֶּסֶף בְּתֵל אבִיב
בְּדִירַת חֶדֶר וְהַגֶּשֶׁם יוֹרֵד וּבְכָל זֹאת
אֵינִי יוֹצֵאת הַחוּצָה לָתוּר אחַר שְׁלוּלִיּוֹת
.לִצְחֹק לְמַרְאֵה תַּיָּרִים שֶׁחֻפְשָׁתָם נֶהֶרְסָה

לֹא אֵין זֶה יִתָּכֵן לִשְׁמֹעַ
אֶת הָאִישׁ שֶׁמְּדַבֵּר עַל מִילְיוֹנִים וְלֹא לָמוּת
לָמוּת מַמָּשׁ, עַל כְּרִיכַת הָרוֹמָן הָאנְגְּלִי שֶׁלִּי
בֵּין שְׁזִיפִים אוֹרְגָנִיִּים אֲכוּלִים וְקַנְקַן תֵּה
.רֵיק לְמֶחֱצָה

THE MOUNTAINS OF SPAIN

I am writing what is impossible
because there are people who talk about money during sex
transferring through carnal channels
money I’ll never receive
and I hear someone say, we sold for millions
I am listening to those blue metallic eyes

Back at home, I’m thinking that nice frames cost 1000 shekels
and I’m thinking that on Wednesday at the employment office
I’ll place my finger on a square and a red
beam will scan its ridges
and a machine will print out
the words: move along
there’s no work. And I’ll be happy.

It can’t be
that next to money my head is as pretty
as a Russian princess
whose lost everything
suddenly, in the dark, in one fell swoop

and now drinks tea from a thermos and eats dried fruit
and lies on her back half the day in her old
ragged bathrobe reading English novels about English
ladies with destiny in their favor.

It can’t be true that I’ve only just discovered
this innate, chronic refusal
to think about money, to charge, to want
to work for it. It’s a curse

I inherited from my mother
along with my penchant for aesthetic pleasures
and that unholy union of wealth and beauty
not to mention a fancy for coffee served
in a coffee shop, and pastries and lace dresses.

All of this is so impossible
that it holds back thoughts of love and
lust and my will to breathe the air
after rain so much
that I’ll lose myself in a book
called Cocaine Nights
and get mad when I read about people with

money, so much money
that they retire to the mountains of Spain
and sunbathe in fancy villas
at the age of thirty-eight.

How is it possible
that instead of lounging in these Spanish mountains
I am thinking about money in a studio
in Tel Aviv and it's raining and so what
I won’t go looking for puddles
and make fun of tourists on lousy vacations.

No, it’s impossible to listen
to that man talking about his millions and not want to die
to really die on the cover of my English novel
between chewed organic plums and a thermos of tea sitting
half empty.