ACCOUNTANT (poem) - Tahel Frosh - Israel

רואה חשבון

אַבָּא, הָעֲבוֹדָה שֶׁלְּךָ, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהָרְגָה אוֹתְךָ, כְּשֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה יָצָאתָ בְּכָל בֹּקֶר מֵהַבַּיִת בְּשָׁעוֹת לֹא סְבִירוֹת וְהַלֵּב שֶׁלִּי דָּפַק כְּשֶׁשָּׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה וְרָצִיתִי לַהֲרֹג אֶת כֻּלָּם וְאֶת עַצְמִי בִּגְלַל שֶׁנֶּאֱלַצְתָּ לָקוּם מֻקְדָּם וְלִנְסֹעַ וְלִנְסֹעַ, הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ הָרְגוּ אוֹתְךָ, הִרְכַּבְתָּ מִשְׁקָפַיִם מְיֻחָדִים, הַשֶּׁמֶשׁ סִנְוְרָה אוֹתְךָ וּבַלַּיְלָה לֹא רָאִיתָ כְּלוּם, וּבְכָל זֹאת נָסַעְתָּ בְּמִין נֶאֱמָנוּת כַּלְבִּית לַמָּקוֹם הַזֶּה, תָּמִיד הָיִיתָ נֶאֱמָן לִמְקוֹם הָעֲבוֹדָה, כָּל מְקוֹם עֲבוֹדָה: פַּעַם בְּ"הַסְּנֶה" שָׁם הָיִיתָ מַנְכַּ"ל חֶבְרַת הַהַשְׁקָעוֹת וְאָז הִיא הֻפְרְטָה, הִתְמוֹטְטָה וְנִסְגְּרָה וְהַלֵּב שֶׁלְּךָ נִשְׁבַּר, אַחַר כָּךְ נִסִּיתָ לִהְיוֹת עַצְמָאִי וְהָלַכְתָּ לַעֲבֹד בְּאֵיזֶה בַּנְק פּוֹלָנִי וְאַחַר כָּךְ הֶחְלַטְתָּ לַחְזֹר לִהְיוֹת שָׂכִיר וְהָלַכְתָּ לַעֲבֹד בְּ"כּוּר" שֶׁגַּם הִיא הֻפְרְטָה וּפֻטַּרְתָּ וְאָז נָסַעְתָּ לְאַפְרִיקָה לַעֲבֹד בְּ"סוֹלֵל בּוֹנֶה" וְחָטַפְתָּ הִתְמוֹטְטוּת עֲצַבִּים בִּגְלַל הַלַּרְיַאם שֶׁנָּתְנוּ לְךָ כְּדֵי לְחַסֵּן אוֹתְךָ מֵהַמַּחֲלוֹת שֶׁל אַפְרִיקָה, הִתְקַשַּׁרְתָּ אֵלֵינוּ בּוֹכֶה מִשָׁם, אָבוּד וְחַלָּשׁ וְקָטָן, אֲנִי לָמַדְתִּי מִשְׁפָּטִים, אִמָּא שָׁבְרָה אֶת הָרֶגֶל, דִּבַּרְתִּי אִתְּךָ בַּטֶּלֶפוֹן וְהִרְגַּעְתִּי אוֹתְךָ, הַכֹּל בְּסֵדֶר אָמַרְתִּי לְךָ, רוֹאִים בַּתְּמוּנוֹת שֶׁשָּׁם הָיָה לְךָ טוֹב, חִיַּכְתָּ חִיּוּךְ קָטָן וְסוֹדִי לְיַד הָאִשָּׁה הַשְּׁחוֹרָה הַגְּדוֹלָה שֶׁעָמְדָה לִימִינְךָ, וּלְיַד קַטְנוֹעַ שֶׁנָּסַעְתָּ בּוֹ, וּלְיַד הֲמוֹן דָּגִים שֶׁפִּתְאֹם אָכַלְתָּ וּבְיִשְׂרָאֵל הִתְנַגַּדְתָּ לָהֶם בְּכָל תֹּקֶף, אַחַר כָּךְ הַסְּנִיף בְּאַפְרִיקָה נִסְגַּר וְחָזַרְתָּ לְכָאן וְנָתְנוּ לְךָ לְנַהֵל אֵיזוֹ מַחְלָקָה בְּ"שִׁכּוּן בִּנּוּי" שׁוּב חֶבְרָה שֶׁל שָׁרִי אָרִיסוֹן, וְכָל הַזְּמַן הָיִיתָ בְּמֶתַח כִּי הָיוּ עֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת לִסְגִירַת רִבְעוֹן וְאַף פַּעַם לֹא הָיְתָה הֲפוּגָה אַף פַּעַם לֹא הָיִיתָ מְרֻצֶּה, וְלֹא יָדַעְתִּי כְּלוּם מִמַּה שֶּׁאַתָּה עוֹשֶׂה חוץ מִזֶּה שֶׁיֵּשׁ לַחַץ וְאַתָּה לָחוּץ וְהַכֹּל לָחוּץ מְאֹד וּמִתְנַפֵּחַ מֵרֹב לַחַץ עַד שֶׁיֵּשׁ סִכּוּי שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ הַמָּקוֹם וְאִתּוֹ כָּל הָעוֹלָם, הָלַכְתָּ בְּעוֹלָם בְּתוֹךְ עוֹלָם שֶׁלֹּא הָיָה לִי בּוֹ חֵלֶק וְזֶה הָיָה הָעוֹלָם הַיָּחִיד שֶׁלְּךָ וְאֶת כֻּלְּךָ הִכַּרְתָּ לַאֲנָשִׁים זָרִים וְהִשְׁאַרְתָּ לִי צְדוּדִית בְּשָׁעוֹת מְאֻחָרוֹת מוּל מָסַכֵּי טֶלֶוִיזְיָה שֶׁעִם הַשָּׁנִים הָפְכוּ דַּקִּים וּגְדוֹלִים יוֹתֵר דַּקִּים וּגְדוֹלִים יוֹתֵר וְעוֹד יוֹתֵר, אַבָּא, אַבָּא, רָצִיתִי לַעֲבֹד אִתְּךָ בַּמִּשְׂרָד, שֶׁתִּקַּח אוֹתִי לַמִּשְׂרָד, שֶׁתִּקַּח אוֹתִי בַּיָּד לְשָׁם, שֶׁתִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹנוֹת, עָשִׂיתִי חָמֵשׁ יְחִידוֹת בְּמָתֶמָטִיקָה וְקִבַּלְתִּי תִּשְׁעִים וְחָמֵשׁ כְּדֵי לִהְיוֹת טוֹבָה בְּחֶשְׁבּוֹן, אֲבָל לֹא לָקַחְתָּ אוֹתִי אַף פַּעַם, לָמָּה לֹא קִבַּלְתְּ מֵאָה? צָחַקְתָּ, זֶה הָיָה הַצְּחוֹק הַיְּחִידִי שֶׁלָּנוּ, וְכָל זֶה הָיָה נִמְשָׁךְ וְנִמְשָׁךְ כָּכָה חָשַׁבְתִּי שֶׁיִּמָּשֵׁךְ עַד שֶׁנָּמוּת אֲבָל פִּתְאֹם חָלִיתָ וְלֹא סְתָם אֶלָּא בְּמַחֲלָה סוֹפָנִית, וְזֶה הָיָה הַסּוֹף שֶׁלְּךָ, סוֹף הָעֲבוֹדָה, סוֹף הַצְּדוּדִית,
.תְּחִלַּת מַרְאֵה הַפָּנִים, הַתְחָלַת הָאַהֲבָה שֶׁלְּךָ. כָּכָה נֵס הַסּוֹף קָרָה לָנוּ

ACCOUNTANT

Dad, I think your job killed you, when I was little you’d leave the house every morning at an ungodly hour and I would lie in bed with my heart pounding wanting to kill everyone even myself because you had to get up so early and drive and drive, your eyes really hurt, you’d put on special glasses, the sun blinded you and at night you couldn’t see anything, and still you would drive like a faithful dog to that place, you were always loyal to your job, wherever it was: once it was “Hassneh,” where you managed an investment company that privatized and collapsed and your heart broke, after that you tried to be a free agent and you went to work at some Polish bank and then you decided to go back to a pay check so you went to work for “Koor Industries” and it also privatized, and you were fired, and then you went to Africa to work for “Solel Boneh” and you had a nervous breakdown because of the Larium they prescribed to immunize from those African diseases, you’d call us crying, sounding lost and weak and small, I studied law, Mom broke her leg, I’d talk to you on the phone and calm you down, everything’s OK I’d say, things seemed to be going well for you in the photographs, you flashed a tiny, private smile next to the big black woman on your right, next to the scooter you rode, next to the piles of fish that you eagerly ate but refused to eat at all in Israel, later the African branch closed and you came back and you were asked to manage an arm of “Shikun binui” (yet another Shari Arison company) and you were stressed out all the time because it was a grind at the end of a quarter and there was never a lull and you were never satisfied, and I never understood what you were doing except for all the pressure that you were under and everything was pressing and inflating from all that pressure and there was a chance that that place would burst and take the whole world with it, but you lived in a world apart and I had no part in it and it was your only world and you gave yourself to strangers and what was leftover was a late-night profile in front of TV screens that grew thinner and bigger and thinner and bigger with the years, Dad, Dad, I wanted to work with you, I wanted you to take me to work, to take me by the hand, to put me in charge of the books, I took extra math classes and got an A so that I would be good at bookkeeping but you never did, why didn’t you get an A+? you teased, that was the only time we shared a laugh, and this would have gone on and on I thought that it would keep on going until we died but suddenly you got sick and it wasn’t trivial, it was a terminal illness, and that was the end for you, the end of the work, the end of that profile, the beginning of your whole face, the beginning of your love. That’s how this final miracle came to us.