אני סוגרת את השערים שבין רגלי עד להודעה חדשה
לתקופה בלתי מוגבלת, לצרך שיפוצים.
איש לא יביא ביכורים
איש לא יעלה לרגל
איש לא ישא תפילה
אף לא כבש שחוט אחד לרפואה יוקרב לעולה
על המזבח הקדוש והמעונה שלי.
מקורו של העולם התגלה כרקוב.
כל הגברים מושחתים.
כל פעילות מינית – תועבה.
אני מקימה סכר, מטילה אמברגו, מכריזה על עוצר, חרם כלכלי –
לא ניתן להעביר סחורות
לא לייבא, לא לייצא
כל האוניות מתבקשות לעגון בנמל ולהעלות קיטור
על ניוטרל.
אני בונה תיבת עץ להציל רק את עצמי
ומסתלקת מהחורבה הזו,
סוליקו.
אני מורידה גשם גדול, שיטפון, הצפה,
ושכל הגברים יפרפרו ויימחו בסחף כמו צדפים שבורים במגרפה.
כל הגברים כמו כוכבי-ים ממוקמקים, מנוונים, חיוורים,
כל הגברים בקבוקי זכוכית ירוקים עם פקקי שעם מחוררים
ומכתבי אהבה עתיקים, שחוקים וכוזבים בתוכם.
כל הגברים נישאים על הגלים,
טובעים ואובדים לעולם.
ואני מבטיחה –
שום עורב שחור סורר לא יפרכס בשיכרון מעמקי,
לא ישוחרר ויפרח בטרם עת ממצולותי
לראות אם קלו המים.
ואת היונה, אל דאגה, אני שומרת קרוב-קרוב ללב.
אחרי המבול!
שכל מה שקיים ייחרב!
"מקורו של העולם" יוותר קפוא וסטטי, מטאפורה מתה,
טבע דומם מתחת לחצאית המיני הקצרה שלי
כמו הציור של קוּרְבֶּה.
כי למרבה המזל, רבותי, אני
משוררת.
ואני אברא עולם חדש עכשיו
מנקודת מוצא אחרת.