בין ביתי לביתך
עוֹד לֹא טִיַּלְנוּ בְּתוֹךְ הֶעָבָר שֶׁלְּךָ.
בֵּין בֵּיתִי לְבֵיתְךָ מַפְרִידִים תִּמְהוֹן
הוֹרֶיךָ, זְהִירוּתְךָ וְהַקָּו הַיָּרֹק. לָכֵן,
תָּמִיד אַתָּה נִרְאֶה לִי כְּגִבּוֹר יוֹרֵד
מִתּוֹךְ אַרְצוֹת הָאִינְתִּיפָדָה.
מִלְּבַד אֶת חַדְרְךָ, הֲכִי אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת
אֶת טַבְלַת הַסֶּלַע בַּכְּנִיסָה לַאֲרִיאֵל, עָלֶיהָ
הִתְבּוֹדַדְתָּ. בּוֹנֶה לְךָ עוֹלָם פָּרוּשׁ מִן
הָעוֹלָם. נְטוּל פּוֹלִיטִיקָה.
תָּמִיד הִתְכַּחַשְׁתִּי לָאָרֶץ הַפִּרְאִית שֶׁבָּהּ גָּדַלְתָּ.
נוֹף הַטְּרָשִׁים, מְחוֹז הַקֶּסֶם שֶׁלְּךָ, נִתְפַּס
בְּעֵינַי עַד כֹּה רַק כְּשֶׁטַח כָּבוּשׁ. פִּתְאוֹם,
בְּתוֹךְ אַהֲבָתֵנוּ, אֲנִי מוֹצֵא עַצְמִי
מִתְגַּעְגֵּעַ לְנוֹף יַלְדוּתְךָ.
קָשֶׁה לִתְפֹּס אֵיךְ זֶה אֶפְשָׁר בִּכְלָל. אַךְ
מִבַּעַד לְכָל הַהֶרֶג וְהַדָּם יֶשְׁנָם אֲנַחְנוּ, שְׁנֵינוּ,
וְרָצוֹן לְהָחִיל אֶת הָאַהֲבָה עַל נוֹפֵי הֶעָבָר.
וְאוּלַי, בְּעֶצֶם, אֵין יָפֶה מִזֶּה.
ב' בטבת התנש"א
BETWEEN MY HOUSE AND YOURS
We’ve never walked yet through your past.
Separating my house from yours are your parents’
perplexities, your own caution, and the Green Line. Thus,
you seem to me always a hero coming down
from Intifada country.
In addition to your room, I’d most like to see
the flat rock near the entrance to Ariel,
where you used to go to be alone, making yourself a world
removed from the world. With no politics in it.
I never acknowledged the untamed land you grew up in.
That boulder-strewn countryside, magic to you, to me
has always been merely Occupied Territory. Suddenly,
in loving you, I find myself
nostalgic for the landscapes of your childhood.
It’s hard to believe it could ever happen. But
beyond all the killing and the blood we two here together,
are willing to apply our love to the landscapes of the past.
Perhaps, in fact, there’s no fairer thing we can do.