previous | next
 
 
 

על בהונות

לטוביה ריבנר
 

לְיָדְךָ תָּמִיד עַל בְּהוֹנוֹת,
נִזְהָר בַּדִּבּוּר.
הַמֵּתִים שֶׁלְּךָ אֵינָם מֶטָפוֹרָה,
הַמִּלִּים שֶׁלְּךָ — שֶׁקֶט אָגוּר.

לְיָדְךָ מִתְגַּבֵּהַּ מִסּוֹרְגֵי עַצְמוּתִי
לִמְקוֹמוֹת חֲדָשִׁים.
כְּשֶׁאַתָּה מִתְקַשֶּׁה לִשְׁמֹעַ
אֲנִי מְקַוֶּה לֹא לְהַחֲטִיא.

אַרְבָּעִים הַשָּׁנִים שֶׁבֵּינֵינוּ
נְמוֹגוֹת עַל סִפְּךָ.
שׁוּרוֹתֶיךָ הֵן מַתָּת
שֶׁנֶּעֶקְרָה, עַל כָּרְחָהּ, מִיָּדְךָ.
 
ON TIPTOE
For Tuvia Ruebner

 
Always on tiptoe beside you,
I’m cautious of speech.
Your dead aren’t a metaphor,
your words are accumulated silence.
 
Beside you I rise out of my barred self
to new places.
When you have trouble hearing
I hope I’m not missing the mark.
 
The forty years between us
dissipate at your threshold.
Your lines are a gift
uprooted, against its will, from your hands.