לאחרונה פגשתי משוררים אחדים שרמזו לי שנגמרה בהם
השירה. אחד כותב קטעים קצרים, שנִי מחבר מעין מכתמים.
שלישי חדל לכתוב סִפרות. ואני מתקשה להחליט האם מצב זה
מטיל עליי אימה של שיתוק, איזו תחושה שפתאום אתה רוצה
לנשום דרך קנה השורות הקצוצות, וזה חסום ומוביל למחנק, או
שמא הרגשת שחרור אינקץ. לא צריך עוד להקשיב למִקצבים
הללו שמגיעים מרחוק וקְרֵבִים לאִטם עד שהם לובשים צורה
של שיר ואז המילים מתחילות להשתחל עליהם וביחד הם
נאגרים למין אנרגיה מוזיקלית על הדף שיש לה גם משמעות
והיא אומרת משהו על חייךָ ועל מותךָ, על מה שאיבדת ועל
הצמתים שבהם עברתָ וטעיתָ.