סילביה,
רבות כבר כתבו לך ואני לא יותר טובה מהן.
אבל אני רוצה, אם יורשה לי, להפריע את מנוחתך עוד פעם אחת
כדי לדבר על טד.
גם לי יש טד.
טד עם פרצוף שמנמן מלאכי ועיני כוכבים סרוגות לתוך פניו
כמו כפתורים ופרחי קרושה.
טד חכם. חכם כמו שד משחת עם שאיפות מוזיקאי גדולות
וכישרון דבש נשפך.
הוא נימוח במיטה כמו רולדת קינמון
ואחר כך אני נושאת את ריח הזיעה המתוק שלו בתוכי כל היום –
נרקיסים מונחים לייבוש במחברת.
הוא החצי הגברי המשלים והמושלם שלי.
חוטי השני של דמי רקומים שתי וערב ברוחו, וגם אני מוכנה
להיקבר בסינר אישה קטנה ולטבוע למענו
בים פשטידות דלעת וירכי פרה.
אני מקציפה שמן צהוב בחלמוני ביצים כדי לעשות ממילות היומיום והסתם
מיונז פיוטי,
ומקציפה סוכר לבן בחלבונים כדי לעשות מן הבדידות
אהבה.
הכל בשביל להיות איתו עירומים, רק שנינו לנצח על החול החם בסהרה
כשהוא מאכיל אותי בלחם גופו ובצלילים. כך נראית
תמונת האושר.
בפועל הוא שוכב לו חרדון בשמש
במרווח דיסוננטי ממני
מטפס על סולם כרומטי עקום
למחוזות מרוחקים.
שוכח מקיומי בקלות.
לא מסוגל לשאול לשלומי כשאני חולה או לכבס זוג תחתונים
לא מחמיא ליופיי
רק לשירי,
ואף פעם, אף פעם אי אפשר לחבק אותו די הצורך.
(את ודאי חושבת שכמיהה גדולה כל כך היא סגולה)
אבל סילביה, תסלחי לי,
זה לא הגיוני לתקוע את הראש בתנור המזוין בגלל גבר!
אנחנו טיפשות.
שתינו טיפשות נורא.