בערב הקראת שירה בבית-ביאליק משוררים זכרים,
מבוגרים וצעירים, ותיקים ומתחילים,
מתחילים
איתי.
אני עופרה תמירה בשמלת שכבות מתנופפת
במשתה מהודר, בחצר מלוכה מפוארת, מכותרת סביב-סביב
עצי לימון מלבלבים.
והמשוררים גברים-גברים, חבורת דודים למודים –
הו, פטרוני שירת-החשק הכבודים!
והמשוררים ליצני-חצר מדופלמים –
עוטים על עצמם צלצלים, מקושטים מילים-מילים הניתזות בתועפות כיין,
משתעשעים ורוקדים מטופשות, מנגנים בלאוטה,
מנבאים את עתידי בקלפי טארוט,
מחליפים איתי הלצות מפולפלות בטבסקו פיוטי –
חריף.
תיכף כל אחד מהם ישקה אותי בתורו דם ענבים מגביע כסף
תיכף כל אחד מהם ילטף את שערי הארוך וילפף את ידיו סביב מותני הדקיקות.
שפתי הן זוג חוטי שני – אדומות ומתוקות,
פני צחים וברים, מאירים למרחק כשמש זוהרת,
שדי תפוחי וילהלם טל בשלים –
במרכזם נעוצים חצים מורעלים.
וכל הדודים לבבותיהם כלים – נופלים זה אחר זה שדודים כחללים,
כל הדודים חולים ומזג-רוחם מר – כי נלכדו ברשת וגם במכמר,
כל הדודים מכירים בכך שיש לי גוף משוררי צעיר מסמר בשרים,
ועודני לא מספיק מוכרת, כך הם סוברים, ולכן אתפתה להתיפייף,
לשים לראשי עטרת,
והופ אני תמר שתבוא כולה סמוקה ומאופרת,
לכבות להם את אש האון ולהרוות להם ת'צימאון בערגה מתמסרת.
עודני צעירה ולא מספיק מוכרת ולכן נפשי בי תגעש, תסער, תפרפר,
בזכות דימוי מדיף בשמים ומור של משורר בוגר.
(רק הירח המלא מתנוצץ ומתרוצץ בשמים ממעל כמו איילת אהבים
מבוהלת.)
תיכף ארים את תחתיות השמלה, אפשיל גם את קומבינזון המלמלה,
אחלוץ את ישבני הירחי, החלבי, ארכון קדימה בעדנה, אטפח לעצמי על התחת,
קלות,
ובקול של הלועסת היטב-היטב את לשונה ומפוצצת ממנה בלונים
כמו ממסטיק בזוקה משומש,
כן, בקול של זונה היורקת את מילותיה כמו סְמוּכְטוֹת המתאדות תוך שניות
על המדרכה הרותחת,
אגנח ואקרא:
כמה מכם גברברים רוצים סיבוב על הקאדילאק הלבן, הרענן, המשומן הזה,
הא?
יאללה, קדימה – לא להתבייש!
כמה מכם משוררים סקסיים שכמותכם רוצים סיבוב בשביל חמש שקל? אההם,
כלומר, סליחה –
כמה מכם רוצים סיבוב בשביל חמש דקות תהילה
על פודיום הפלסטיק השחור מבריק, על הדשא הלח, המגוזם למשעי,
בחצר ביתו של המשורר הלאומי –
המת.