לא היו נפגעים
אִישׁ לֹא סָפַר אוֹתוֹ
אֶת הַחֲמוֹר הַקָּטָן הַמְּצֻלָּם
מִתַּחַת לַכּוֹתֶרֶת.
חֲמוֹר לָבָן
שֶׁחַיָּיו רְתוּמִים לִגְרוּטָאוֹת
וַאֲבָטִיחִים,
עָמַד וַדָּאי בְּשֶׁקֶט כְּשֶׁהִדְּקוּ לְגוּפוֹ
אֶת אֻכַּף הַדִּינָמִיט
עַד שֶׁטָּפְחוּ עַל אֲחוֹרָיו
וְדִרְבְּנּו אוֹתוֹ
בְּיָאלְלָה אִיטְלָע
לְעֶבֶר הָאוֹיֵב -
רַק שֶׁאָז
בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ
הִבְחִין בְּעֶשֶֹב יְרַקְרַק
מְבַצְבֵּץ מִבֵּין הָאֲבָנִים
שֶׁבִּגְלָלוֹ סָטָה מִן הַעֲלִילָה
כְּדֵי לְלַחֵךְ,
שַׁיָּך רַק לְעַצְמוֹ
בַּשֶּׁקֶט הַמְּתַקְתֵּק.
לֹא נִכְתַּב מִי יָרָה:
אֵלֶה שֶׁפָּחֲדוּ כִּי יִסֹּב לְאָחוֹר
אוֹ אֵלֶה שֶׁסֵּרְבוּ לְקַבֵּל אֶת הַמַּתָּת
אֲבָל כְּשֶׁעָלָה בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה
הָעֳלָה לְדַרְגַּת מְשִׁיחַ נֶפֶץ
וְשִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם אֲתוֹנוֹת צְחוֹרוֹת
לִקְּקוּ אֶת פְּצָעָיו.
אִישׁ לֹא סָפַר אוֹתוֹ
אֶת הַחֲמוֹר הַקָּטָן הַמְּצֻלָּם
מִתַּחַת לַכּוֹתֶרֶת.
חֲמוֹר לָבָן
שֶׁחַיָּיו רְתוּמִים לִגְרוּטָאוֹת
וַאֲבָטִיחִים,
עָמַד וַדָּאי בְּשֶׁקֶט כְּשֶׁהִדְּקוּ לְגוּפוֹ
אֶת אֻכַּף הַדִּינָמִיט
עַד שֶׁטָּפְחוּ עַל אֲחוֹרָיו
וְדִרְבְּנּו אוֹתוֹ
בְּיָאלְלָה אִיטְלָע
לְעֶבֶר הָאוֹיֵב -
רַק שֶׁאָז
בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ
הִבְחִין בְּעֶשֶֹב יְרַקְרַק
מְבַצְבֵּץ מִבֵּין הָאֲבָנִים
שֶׁבִּגְלָלוֹ סָטָה מִן הַעֲלִילָה
כְּדֵי לְלַחֵךְ,
שַׁיָּך רַק לְעַצְמוֹ
בַּשֶּׁקֶט הַמְּתַקְתֵּק.
לֹא נִכְתַּב מִי יָרָה:
אֵלֶה שֶׁפָּחֲדוּ כִּי יִסֹּב לְאָחוֹר
אוֹ אֵלֶה שֶׁסֵּרְבוּ לְקַבֵּל אֶת הַמַּתָּת
אֲבָל כְּשֶׁעָלָה בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה
הָעֳלָה לְדַרְגַּת מְשִׁיחַ נֶפֶץ
וְשִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם אֲתוֹנוֹת צְחוֹרוֹת
לִקְּקוּ אֶת פְּצָעָיו.
NO CASUALTIES REPORTED
No one counted him,
the little donkey
in the photograph
below the headlines.
A white donkey,
his life shackled to scrap iron
and watermelons,
who surely stood still
as they strapped the saddle
of dynamite to his body,
until they patted his behind
spurring him on with a yallah itlah
to the enemy lines –
Only then
mid-road
did he notice the pale grass
sprouting between the stones
and he strayed
from the plot
in order to munch,
belonging only to himself
in the ticking silence.
It was not written who fired:
those who feared he would turn back
or those who refused the approaching gift
but when he rose to heaven
in a blaze
the donkey was promoted to
explosive messiah
and seventy-two pristine jennets
licked his wounds.
No one counted him,
the little donkey
in the photograph
below the headlines.
A white donkey,
his life shackled to scrap iron
and watermelons,
who surely stood still
as they strapped the saddle
of dynamite to his body,
until they patted his behind
spurring him on with a yallah itlah
to the enemy lines –
Only then
mid-road
did he notice the pale grass
sprouting between the stones
and he strayed
from the plot
in order to munch,
belonging only to himself
in the ticking silence.
It was not written who fired:
those who feared he would turn back
or those who refused the approaching gift
but when he rose to heaven
in a blaze
the donkey was promoted to
explosive messiah
and seventy-two pristine jennets
licked his wounds.